נשואה ואם לארבע בנות, המשפחה בעיני היא המסע האמיתי של חיי וגם הסיעוד הוא חלק מחיי במשך יותר מחצי יובל.
בכנות מרגישה שיש לי עוד מעיין שלם נובע של נתינה ועשייה למען האחר, ההרגשה היא שאני רוצה עוד לתת ושעוד לא ממש התחלתי, שיש עוד המון עבודה. בחרתי במקצוע הסיעוד בטבעיות רבה, זה היה החלום, זרם בדמי.
נקראתי על שמה של אחות/מילדת ערירית שסייעה לאימי במהלך הלידה שלי והאשפוז. ממש לפני השחרור מביה”ח כשאני בזרועותיהם היא נגשה אליהם וסיפרה כי כל משפחתה נספתה בשואה, היא אינה יכולה עוד ללדת ותשמח אם יקראו לי על שמה. ההורים שלי שסיפורה נגע לליבם ושמה הינו שם מקראי שאהבו, כמעט מיד הסכימו.
